מספר מילים לזכרו של חברי רונן.
את רונן פגשתי לראשונה במסדרונות האוניברסיטה העברית בנובמבר 1992. רונן היה איתי באותה קבוצה לשנינו שמות משפחה עם למד: הוא ליבוביץ ואני לנגר וככה מצאנו את עצמינו באותה קבוצה. קבוצת הלמדים.
רונן גם היה שכן שלי במעונות רזניק. זאת אומרת לא באותו בניין אלא בהמשך השביל למטה... אני עדיין זוכר את השביל הנוצץ של ירושלים החורפית והדרך היורדת לחדר של רונן בין המבנים במעונות. מיד הפך לחבר טוב על אמת.
רונן היה מרכז חברתי. לא רועש אלא מרכז שקט וערכי. מקום לחברים אחרים שהגיעו להתייעץ איתו בהמון תחומים. זה לא שהוא היה מייעץ אלא פשוט היה מראה את הדרך ומושך אחריו במחשבה חיובית. מקשיב ואמפטי דומה להורה ברמה הזאת שלא משנה מה תעשה יתמוך אבל אם צריך גם לא יהסס להעיר ולעמוד על ערכיו. אבא רונן.
תמיד היה אור אצלו בחדר כי היה תלמיד של הרגע האחרון ולמד עד מאוחר. לאט לאט אבל בטוח. כזה הוא היה צנוע, ערכי, חבר.
בשנים אלו של האוניברסיטה נהיינו חברים טובים. ומצאנו הרבה מהמשותף. זאת הייתה גם התקופה הזאת של היציאה מהילדות ומהצבא ולרונן בהחלט היתה החבורה שלו מאשקלון על גווניה והשמות כולם שלמרות שלא פגשתי למדתי להעריך. תמיד אהב את חבריו מאוד. לא הלך רכיל והיה נאמן.
קשה לי לדמיין את ימיי באוניברסיטה ללא רונן אבל גם בשנים האחרונות לאחר שהלכנו לכיוונים שונים הקשר נמשך. שהוא היה במילואים באזור הצפון קפץ לקיבוץ ושאני הייתי עולה לעיר הקודש מנסים להיפגש. ועם הזמן הצטרפו משפחות והכל זרם.
אנחנו מספר למדים שיצרנו לעצמינו חבורה מאוד חזקה ותכננו ללכת יחד עוד הרבה שנים. עדיין לא למדנו להתגבר על לכתו של רונן והדבק שהוא היה ונשבר השאיר ביננו חללי עצב אבל גם קירב ביננו עוד יותר. כך גם בחייו וגם בלכתו ממשיך רונן ומקרב.
וכאן בקיץ הלח של מישור החוף הכי רחוק מהחורף שנכנס לירושלים בשנת 1992 אני מנגן מנגינה כמו שרונן היה אומן בה, ככה עם האצבעות המכות על תופי הלחיים. ברור לי שלעולם לא אגיע לרמה שלו אבל אני לאט לאט משתפר ולא מפסיק להתאמן.
יהי זכרו ברוך
נמרוד לנגר, קיבוץ גשר הזיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה