וידאו : לילך ביום עיון ליועמ"שים 2017
טוב,אז קודם כל אני מתנצלת,
אני זכרתי שהיום הזה הוא בלי מדים,אז אמרתי,טוב,יום אחד אני אבוא בלי מדים.
כל השנים הייתי בלי מדים,תודו,
אבל יצאה הנחיה של אילת שהיום צריך להיות כן עם מדים,ואני לא קיבלתי אותה,כי אני לא חלק מהמערך.
אני פה מהצד של המשפחה,ולכן בדיעבד זה היה מאוד חכם לבוא בלי מדים.
היום הזה עוסק במילים,ראיתי שזה הנושא,
ומי כמו רונן הוא אומן המילים.
או יותר נכון אומן בחירת המילים וגם אומן השתיקות,הוא היה טוב בשתיקות גם.
אני מודה לאילת שפנתה אלי וביקשה ממני לפתוח את היום הזה.
אני איתכם חמש שנים ביום הזה כל שנה,ונהנית מאוד,כל פעם זה שונה ומגוון.
ואני מאוד שמחה שאילת פנתה אלי לפתוח את היום,לא חשבתי שאני יום אחד אפתח את היום הזה.
אבל מהמקום האישי,לא מהמקום של רמ"ח אסטרטגיה,זה לא רלוונטי לארוע הזה.
אני מקווה שלא להגזים מדי פעם עם הרעד בגרון.
ואני רוצה לפתוח עם מצגת,אותה מצגת גם תסיים את מה שאני אומרת אבל עם מנגינה אחרת,
ויש לה משמעות.
אני רוצה להקריא את מה שאני הקראתי לפני 5 שנים,
ממש סמוך לפטירתו
רונן אחי שלי,
החודש נפרדנו. אחרי 43 שנה. זה התחיל כמו סיפור ילדים טוב. והסתיים בתדהמה אחרי תפנית לא צפויה בעלילה.
היינו שני תינוקות. 1969. נולדנו באותו בית דו-משפחתי, אותו דשא, מרפסת, שדה שמול הבית, שמול הים.
את המילים הראשונות שלנו מילמלנו זה לפרצופה של זו. את הצעדים הראשונים צעדנו ביחד. וגם את אלה שאחריהם. וגם את אלה שבאו הרבה אחריהם.
השתרכנו זה לצד זו בשבילים וסמטאות סודיות בדרך לגן, לבי"ס אילנות, המשכנו במשחקים אינסופיים בשדה הגדול, עלינו יחד לתיכון ורצנו דרך הדשא המרכזי לפעולות בצופים.
התבגרנו ביחד, התלבטנו ביחד, צחקנו ביחד. אלעד, גרי, אתה ואני. והיינו אחים.
כך גם תפסו אותנו ההורים והחברים.
כל שנה, בדיוק בתקופה הזו, בחופש הגדול, הייתי יושבת על הרצפה בחדר שלך ועוטפת לך את כל הספרים. משם הייתי עוברת לסידור הבגדים בארון תוך שאני נוזפת בך להיפטר מהסמרטוטים שלא הבנת מה רע בהם.
המשכנו יחד למסגרת בקיבוץ שדה בוקר. והחלטנו שלא. התגייסנו לחיל המודיעין, השתחררנו, למדנו באונ' העברית שנינו,העתקנו מגורינו לבירה , התחתנת עם ליאת,והתגייסנו שנינו למשטרת מחוז ירושלים. בהמשך, נולדו ילדיכם היפהפיים.
אני זוכרת כשעבדת כעו"ד במשרד פרטי, ברח' החבצלת, ואני הייתי כבר כמה שנים במשטרה. התפנתה משרת הסגן ליועצת המשפטית של מחוז ירושלים. לאחר התייעצויות קדחניות ובדיקות יסודיות, כהרגלך, החלטת לגשת למכרז. השבעת אותי שלא אעז לנסות אפילו לקדם את מועמדותך. ושאם רק אנסה – תדע את זאת במוקדם או במאוחר ולא תהיה כאן תקומה. מובן שלא העזתי. מובן שהתקבלת. ואת ההמשך שמענו בדברי ההספד של מפקדיך בלוויה שלך.
משך כל השנים האחרונות, כשאני שרתתי בדוברות המשטרה, היית כותב לי במייל המשטרתי כמעט מדי שבוע מיילים כועסים על התנהלות המשטרה והדוברות בפרשיות פליליות ועל העובדה שאנו מוכרים עצמנו בזול וחושפים שיטות חקירה ויכולות מודיעיניות. היינו מתווכחים והמיילים היו הופכים קשים ומרים.
אך תמיד היית מקפיד לחתום כל מייל כזה בברכות חמות לבעלי ולילדים כאילו ללמד אותי שאין קשר בין הדברים.
רונן יקר שלי, אני מוצפת. אין לי יכולת להכיל את הכול בשלב הזה. הבית שלי בוכה עליך, הילדים שלי בוכים עליך, ההורים שלי בוכים עליך, החברים שלנו לעבודה לא מפסיקים לדבר עליך. המטה הארצי היה מלא במודעות אבל עלייך ובמייל המשטרתי- הודעה על פטירתך ונאומי ההספד המצמררים.
כאילו מישהו שם אותי שם להיות איתך מלידתך ולצפות בלכתך.
לסיום, אני רוצה להתנצל, קבענו להיפגש לקפה ביום רביעי, ליד מטה המחוז, לפני שלושה חודשים. כשעוד היית מסתובב בחוץ. אני זו שביטלתי. בסמס שאני שומרת, כתבת לי שיש לנו על מה לדבר. ידעתי כבר על מה, אך לא הרגשתי שזו יכולה להיות ההזדמנות האחרונה שלנו.
את הסיפור כולו קיבלתי כשבאתי לבקר אותך בחודש האחרון . ישבת ליד המחשב . הרמת אלי את העיניים ונעצת בי מבט ארוך שלא היה צריך יותר ממנו..
את המבט הזה רונן אני אקח איתי למזכרת,
להתראות רונן שלי, אחי.
אני נורא מתגעגעת.
החודש נפרדנו. אחרי 43 שנה. זה התחיל כמו סיפור ילדים טוב. והסתיים בתדהמה אחרי תפנית לא צפויה בעלילה.
היינו שני תינוקות. 1969. נולדנו באותו בית דו-משפחתי, אותו דשא, מרפסת, שדה שמול הבית, שמול הים.
את המילים הראשונות שלנו מילמלנו זה לפרצופה של זו. את הצעדים הראשונים צעדנו ביחד. וגם את אלה שאחריהם. וגם את אלה שבאו הרבה אחריהם.
השתרכנו זה לצד זו בשבילים וסמטאות סודיות בדרך לגן, לבי"ס אילנות, המשכנו במשחקים אינסופיים בשדה הגדול, עלינו יחד לתיכון ורצנו דרך הדשא המרכזי לפעולות בצופים.
התבגרנו ביחד, התלבטנו ביחד, צחקנו ביחד. אלעד, גרי, אתה ואני. והיינו אחים.
כך גם תפסו אותנו ההורים והחברים.
כל שנה, בדיוק בתקופה הזו, בחופש הגדול, הייתי יושבת על הרצפה בחדר שלך ועוטפת לך את כל הספרים. משם הייתי עוברת לסידור הבגדים בארון תוך שאני נוזפת בך להיפטר מהסמרטוטים שלא הבנת מה רע בהם.
המשכנו יחד למסגרת בקיבוץ שדה בוקר. והחלטנו שלא. התגייסנו לחיל המודיעין, השתחררנו, למדנו באונ' העברית שנינו,העתקנו מגורינו לבירה , התחתנת עם ליאת,והתגייסנו שנינו למשטרת מחוז ירושלים. בהמשך, נולדו ילדיכם היפהפיים.
אני זוכרת כשעבדת כעו"ד במשרד פרטי, ברח' החבצלת, ואני הייתי כבר כמה שנים במשטרה. התפנתה משרת הסגן ליועצת המשפטית של מחוז ירושלים. לאחר התייעצויות קדחניות ובדיקות יסודיות, כהרגלך, החלטת לגשת למכרז. השבעת אותי שלא אעז לנסות אפילו לקדם את מועמדותך. ושאם רק אנסה – תדע את זאת במוקדם או במאוחר ולא תהיה כאן תקומה. מובן שלא העזתי. מובן שהתקבלת. ואת ההמשך שמענו בדברי ההספד של מפקדיך בלוויה שלך.
משך כל השנים האחרונות, כשאני שרתתי בדוברות המשטרה, היית כותב לי במייל המשטרתי כמעט מדי שבוע מיילים כועסים על התנהלות המשטרה והדוברות בפרשיות פליליות ועל העובדה שאנו מוכרים עצמנו בזול וחושפים שיטות חקירה ויכולות מודיעיניות. היינו מתווכחים והמיילים היו הופכים קשים ומרים.
אך תמיד היית מקפיד לחתום כל מייל כזה בברכות חמות לבעלי ולילדים כאילו ללמד אותי שאין קשר בין הדברים.
רונן יקר שלי, אני מוצפת. אין לי יכולת להכיל את הכול בשלב הזה. הבית שלי בוכה עליך, הילדים שלי בוכים עליך, ההורים שלי בוכים עליך, החברים שלנו לעבודה לא מפסיקים לדבר עליך. המטה הארצי היה מלא במודעות אבל עלייך ובמייל המשטרתי- הודעה על פטירתך ונאומי ההספד המצמררים.
כאילו מישהו שם אותי שם להיות איתך מלידתך ולצפות בלכתך.
לסיום, אני רוצה להתנצל, קבענו להיפגש לקפה ביום רביעי, ליד מטה המחוז, לפני שלושה חודשים. כשעוד היית מסתובב בחוץ. אני זו שביטלתי. בסמס שאני שומרת, כתבת לי שיש לנו על מה לדבר. ידעתי כבר על מה, אך לא הרגשתי שזו יכולה להיות ההזדמנות האחרונה שלנו.
את הסיפור כולו קיבלתי כשבאתי לבקר אותך בחודש האחרון . ישבת ליד המחשב . הרמת אלי את העיניים ונעצת בי מבט ארוך שלא היה צריך יותר ממנו..
את המבט הזה רונן אני אקח איתי למזכרת,
להתראות רונן שלי, אחי.
אני נורא מתגעגעת.
ואתמול בערב ישבתי,וניסיתי לכתוב,לחבר את זה להיום.
ואמרתי שמאז אותו יום שהקראתי את מה שהקראתי עכשיו,עברו חמש שנים.
אני לא יכולה לסכם אותן,אני לא באמת רוצה.
אני לא באמת מצאתי לעצמי כח לסדר את המחשבות.
אולי לא באמת צריך.
הוא כל הזמן שם,בעיקר בפרטים הקטנים,זה הזכיר לי קצת את מה שאילת אמרה.
הם קופצות ממקום לא צפוי.
עדיין ברגעים שחשובים לי,באופן כמעט אוטומטי אני מנסה לחייג את המספר,כי הוא קיים עדיין בזכרון.
עדיין ברגעים של פיזור דעת אני קוראת לבן שלי רונן.
קוראים לו אורון,וזה מבלבל אותי קצת.
אבל הכי קשה זה בשבתות כשאני מבקרת את ההורים.
זה קרה גם בשבת האחרונה.
ואני רואה את הדשא המשותף,את השבשבות של מוטקה,
ואני רואה את כולם יוצאים מהבית,את ליאת,את פזית,את הילדים.
ורק אתה לא יוצא מפתח הבית.
העצב נורא,אבל יש גם הרבה שימחה לצידו,ותחושה שזכינו לגדול ולהתבגר יחד,
זכינו בילדות מאושרת,ובחברות אמת.
אני רוצה להקרין לכם שוב את הסרטון הזה אבל הפעם עם שירים שמזכירים לי את הילדות שלנו.
כל השירים שאתם,אולי מי שגדל בשנות השמונים,זוכר את השירים שליוו אותנו בערוץ הראשון,
הערוץ היחידי שהיה אז.
כל הפתיחים של תוכניות הילדים שאנחנו מכירים.
אז אני אקרין אותו שוב,אני מקווה שלא ימאס לכם.
אבל הפעם עם השירים שלי ושל רונן,
שמזכירים לי את הישיבה במרפסת בחופש הגדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה