איך גדלתי להיות מי שאני? איפה נכון לי ללמוד בתיכון? מה ללמוד? מה נכון לי לעשות בצבא?
מה נכון לי כשאשתחרר מהצבא? ללמוד?
אוצר בלום של סרטונים שהתגלה לנו פתאום. חומר חי, לא נגוע, מרגש.
יש הרגשה שאולי יש תשובות בסרטונים האלה? איך מתפתח ילד? איך גדלה ילדה?
מה הדבר המופלא הזה שרונן עשה כאבא? שעשה בעצם בכל קשר משמעותי שהיה בו?
אנחנו צופים מהופנטים.
רגע אחד נפתח לנו סרט ממש בטעות כשאנחנו מבקרים את סבא וסבתא בדיור מוגן החדש.
אנחנו רוצים לצפות בטבלט של סבתא בסרטון יומולדת והנה נפתח סרט אחר.
נגה בת שנתיים. עידו בן חמש... והם מדברים ושרים ומשחקים. רונן מצלם איתם מראיין אותם מאחורי המצלמה. לרגעים נדירים יקרים מצולם בעצמו.
ברגע אחר בוחרים לצפות שוב בארוחת שישי.
ברגע אחר אמיר מציע לי לקראת האזכרה שנראה סרטונים, לא כאלה ערוכים... סתם שאבא מצלם במצלמה. אנחנו לא יודעים איך להגיע אליהם.
אנחנו מבקשים מגילי והוא שולח מיד. אוצר.
אמיר ואני צופים. צוחקים. נבלעים... אבא חי לנו פתאום.
איך לא ראינו כל השנים? זה היה קשה מידי? משהו מתאפשר כעת.
רונן מצלם משחק, ארוחה, אמבטיה. רגעים הכי בנאלים ופשוטים. יקרים כל כך.
נותן מקום של כבוד לילדים, לעולם שלהם, למשחק עצמו.
הוא כמעט לא מתערב אם לא חייב, מאפשר את המשחק, גם השתוללות קצת מפחידה,
רונן מזמין את עידו מאחורי המצלמה להסביר למה הכרית החדשה הגדולה היא יותר שלו משל נגה.
מסתבר שעידו שוכב על הכרית, ולא נותן לנגה לשכב עליה גם.
עידו מנמק בכובד ראש כשהוא מישיר מבט הוא מכיר יותר כריות.
הוא קנה עם אמא כשנגי ישנה באוטו וחיכתה עם אבא. הוא אוהב כריות. הוא נולד קודם.
אבא מאתגר אותו קצת. אם כך אז אני נולדתי קודם ומכיר הרבה כריות.
עידו עונה, אבל זו כרית לילדים לא?
בפריים הבא עידו קופץ על הכרית הגדולה. קופץ קדימה והראש כמעט נחבט ברצפה.
נגי מתגלגלת מצחוק.
מסתבר לנו הצופים שהמשחק הוא שנגי מכה את עידו
ואז הוא נעמד ואומר אני לא מאמין! ונופל או קופץ על הכרית. ספק מת. כל פעם בפוזה אחרת.
נגה מתגלגלת.
עידו מביא חרב גדולה. עכשיו תרביצי לי בזה!
רונן נשמע לראשונה מאחורי המצלמה – אני לא מסכים!
טוב אז בזה, עידו בוחר צעצוע קטן ונגה מכה בו עם הצעצוע בשמחה.
כך הם מתאמנים בלהרוג ובלמות פעם אחר פעם.
נושא שאכן דורש אימון, אבל האם אפשר באמת להתכונן לזה?
עידו קצת חונק את נגה ששרה שיר שהוא לא אוהב (פים פם פם מי זה בא לשחק פה בגן),
אבל שניהם גם צוחקים. אבא מאפשר.
ברגע מסוים הוא אומר עידו אתה חונק אותה!
עידו משחרר קצת את היד על הפה והאף אבל אז מחזיר, מלטף קצת, גם נגה אותו, הם מכורבלים. צוחקים.
נגה ממשיכה לשיר את השיר המעצבן. עידו ממשיך קצת לחנוק. אבא ממשיך לצלם.
ההתבוננות שלו, הצילום, השאלות בגובה העיניים, לפעמים הוא מנחש מה נגי הקטנה אומרת. לאן הולך המשחק של עידו.
לפעמים הוא לא מסכים, אבל נדיר מאוד.
אולי נלך לישון? נגי אומרת -עוד סיפור... טוב. נלך לאכול ארוחת ערב?
נגי מתחבאת מתחת לשמיכה במיטה הגדולה. איפה נגי? אני הולך לחפש אותה במטבח...
היא מציצה. שלום! את באה ?
תוך כדי הוא גם מלמד, מאמן בלספור, בלשיר שירים, מדבר בשפה יפה ועשירה.
הילדים עונים לו בכזו,
מנחש את המילים של נגי, מנסה להמשיך מאיפה שהוא חושב שהיא.
מאפשר לה להתבטא, להתפתח, לכעוס עליו. מכוון לפעמים קצת יותר גבוה.
פרצוף כועס? נגי עושה בשמחה.
פרצוף שמח? פרצוף עצוב? היא מנסה.
פרצוף כואב? נגי לא מגיבה
והוא ממשיך הלאה פרצוף כועס שוב? נגי עושה בהתלהבות פרצוף כועס. מזה הם התחילו.
היא כעסה עליו, מה שחוזר הרבה בסרטים. ניכר שהיא חושבת רגע. רונן מחכה. הוא כ"כ טוב בלחכות, בלהקשיב. נגי אומרת כואב... מראה על פצע.
רונן יושב ליד נגי ואני מצלמת. נגי מספרת סיפור על דורה.
היא הופכת את הספר שוב ושוב. מראה לאבא תינוק בכריכה האחורית אבא מחייך כן תינוק!
היא ממשיכה להפוך לפתוח ולסגור.
אבא וגם אני המצלמת מחכים בסבלנות.
בסוף הספר מגיע לצורה הרגילה שבה קוראים ספרים. אחרי מסע קטן בהתהפכויות.
רונן מחכה בסבלנות. גם אני שמצלמת לא מוציאה הגה.
לרגע נגה מתרכזת בספר עצמו. ממלמלת. מספרת משהו לא מובן.
אומרת מילה שאבא מבין ומחזיר לה.
זזה עם כל הגוף, עם הידיים. צועקת בהתלהבות.
אנחנו הצופים לא מבינים אבל ברור שההורים שבסרט מבינים.
אבא מכיר את הסיפור ומחזיר משהו ממה שהיא עושה.
רוב הזמן אבא שקט לידה, ספר מחבק ספק עוטף אותה באופן רופף שיאפשר לה לזוז עם כל הגוף ולספר, לפעמים מלטף לה קצת את השיער.
פתאום רונן עושה פרצוף נבהל כשהיא מכה בספר כי התנין טורף.
עוד פרצוף ועוד פעם. מרים גבה אחת להראות שזה גם קצת מצחיק ולא רק מפחיד.
נגה כבר בדבר הבא והוא איתה.
יש שלוש דרכים. אחת עם תנין טורף אחת עם נחש מכיש. ואחת עם צפרדע. נבחר בה נכון?
זו דרך לא מסוכנת כדאי ללכת בה. כמה דרכים יש? נגה סופרת אחת שתיים שלוש. נכון!
אח"כ היא סופרת עד עשר ומצביעה על כל מיני בדף...
הוא נשאר איתה עוד בעמוד. ואז מציע, תדפדפי נגי. הסיפור מתקדם...
נגה ועידו משחקים באמבטיה.
למרות פער הגילאים הם כל הזמן מצולמים משחקים!
ניכר שעידו יודע לשחק גם לבד עם עצמו וגם עם אחותו הקטנה.
היא משחקת בתנין קטן, חמודי שלי. היא אמא שלו.
הם נכנסים לאינטראקציה מורכבת, עידו מאפשר לה לפתח את הסיפור ומפתח בעצמו.
אבא מצלם בשקט ומאפשר לרגע היקר הזה, השגרתי כל כך והמיוחד כל כך להתפתח.
כשהמשחק קצת נובל הוא מציע. עכשיו תרטיבו את השיער ונחפוף. המצלמה נסגרת.
נגי ואני צופות.
נגי חזרה הרגע מהמכינה. תכף נכין את ארוחת שבועות.
אני אומרת לה – את מבינה כמה הוא היה חסר,
הוא איפשר כל כך הרבה. קשה לתאר. ככה מגדלים ילדים, נותנים להם להיות יצירתיים, מנסים להבין אותם, לשחק איתם את המשחק שלהם, למצוא את מה שהם רוצים לבטא.
איזה מזל שקיבלתם מזה, ואיזה באסה שלא קיבלתם יותר.
נגי אומרת – איך הסתדרת? אני לא יודעת אני עונה לה. באמת לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה