רפ"ק ג'ורג' קיוורקיאן

רונן יקירי, מפקדי, ידידי, אחי, 


כששמעתי את הבשורה המרה שהופצה בביפר המשטרתי בבוקרו של ה- 31.5.12, נשנקתי. היגון פילח אותי. הצער שיתק אותי. אי הצדק רוקן אותי. איך זה יכול להיות ? הרי רק בפסח נפגשנו, אכלנו, ניגנת בגיטרה, צחקנו, הילדים השתוללו מסביבנו, הכל נראה כל כך אופטימי ... אך בשבריר שנייה הכל נגדע, כאילו המחשבה קפאה, וחוץ מלגשת למשרדך היתום ולהתבונן בכיסא הריק, לא הייתי מסוגל לעשות דבר או להוציא הגה.
במשך החודשים האחרונים עקבתי מרחוק אחר מצבך. במשרד, איש שאל את רעהו אם יש חדש ממך, אם התקשרת, אם ענית לטלפון או למסרונים, איך נשמעת ומה אמרת. כיבדתי את רצונך לפרטיות, כי ידעתי כמה מיוחד אתה, כי מאד אהבתי אותך, אך גם מפני שהדחקתי וסירבתי לקבל כל תרחיש אחר פרט להופעתך שוב במשרד אחרי היעדרות מוזרה, לא מוסברת אך קצובה בזמן. רעדתי מלחשוב על כל אפשרות אחרת. הנה עוד חודש תחזור, תיכנס לחדר בצורה האצילית שאפיינה אותך ותגיד "בוקר טוב לכולם" בחן השמור רק לך.
אך עזבת. נקטפת. אני כותב שורות אלה רק שבועיים אחר כך. עד כה לא ידעתי מה לומר ומה לכתוב. בהלווייתך לא היו לי מילים של ניחום למשפחתך האהובה, מפני שהדברים נעצרו בתוכי והכל נראה תפל וחסר ערך. למעט חיבוק שקט ולחיצת יד רועדת לא הייתי מסוגל לעשות דבר כדי להביע את ההלם מהמעמד ואת העוול על הבחירה הקשה שעשה בורא עולם.
הכרנו "במסדרון של התביעות" במתקן המשטרה שברח' יפו 30 בירושלים. אז שימשת כעוזר של היועצת המשפטית במשטרת מחוז ירושלים, ובהמשך חלקנו את אותו החדר בקורס הקצינים בשפרעם בקיץ 2003. שם התוודעתי לראשונה לאישיותך המופלאה והיה לי הכבוד להנות מידידותך. רצה הגורל שאשמש כעוזר שלך לאחר מינויך כיועמ"ש מחוז ירושלים בקיץ 2006, ומילאתי תפקיד זה כשלוש שנים. העבודה לצדך תרמה לי במובנים כה רבים, אך יותר מכל למדתי להיות אדם טוב יותר. שימשת לי כדוגמא ומופת לחמלה, מסירות, צדק, הגינות ולאהבת האדם. תחת פיקודך הפכתי להיות עורך דין "אמיתי" כפי שסיפרת לך לא אחת במהלך שיחות הנפש הרבות שחלקנו, ולא חשוב פחות - למדתי מנהיגות אמיתית מהי.

ניצחת ביד רמה על הבעיות המורכבות של המחוז הרגיש ביותר במשטרה. ידעת איך לפרק "חביות של חומרי נפץ" כהגדרתך, כפי שקוסם עושה את הבלתי יאמן. מפקדי מחוזות כינו אותך "השכפץ" של המשטרה, ובתור מי שעבד לצדך, הייתי עד למחיר האישי ששילמת בגין מעשי הקסמים וההגנה המוחלטת שהענקת הן למשטרה והן לביטחון ירושלים ותושביה. מסירותך הטוטאלית לתפקידך, אשר נתפש כשליחות של ממש בעיניך, מוססה כל מכשול וגימדה כל קושי שעמדו בפניך. 
אכן, ירושלים ותושביה חבים לך חוב גדול על פועלך במשך השנים : פעילות שהתבצעה בשקט, בצניעות, באחריות, במקצועיות, בשיטתיות ובמסירות אין קץ. תקצר היריעה , ולא כאן המקום לפרט את רשימת מעשיך והישגיך המקצועיים, אך לא ניתן שלא לציין את השפעתם על החיים של כולנו ברמה הלאומית – לא פחות.
לצד כל זאת, הקפדת להיות איש משפחה מסור ואוהב. לא אשכח את דאגתך לרעייתך ליאת, ולילדיך המקסמים עידו, נגה ואמיר. על אף עומס העבודה, תמיד הקפדת להיות לצדם ולא הפסקת לחשוב עליהם בכל דקה ובכל שעה. הם היו גאוותך, שמחתך, מקור לניחום בסוף יום קשה, ומושא להערצה בכל שיחה ובכל הזדמנות. 
התפלאתי תמיד מהיכן אתה שואב את האנרגיות לטיולים ולפעילויות של סוף השבוע עם משפחתך. תשובתך הייתה עקבית וחדה : "אם לא הם אז מה יש בחיים ? אם לא נהנה עם הילדים אז מה שווה  הכל ? חייבים לעשות את זה".
שוחחתי עם אביך המקסים במהלך השבעה, פגשתי את אמך האהובה, ונזכרתי במידת ההערצה והכבוד שרחשת כלפיהם. לא אשכח את הבעת פניך כשהיית מספר על מסירותם לנכדים. בזמן שהיית חושב על כך שבאותו היום החליפו שלושה אוטובוסים כדי להגיע מאשקלון לירושלים ולשמור על הילדים, היית מתמלא אהבה אמיתית ועמוקה כלפיהם ואומר בגילוי לב : "אני פשוט מעריץ אותם". 
חברותך הכנה והאיתנה עם רעייתך האהובה ליאת הייתה מיוחדת במינה. לא היית צריך לומר דבר בכל פעם שחשבת עליה, ועיניך הביעו הכל. ממך למדתי מהי אהבה גדולה ומהי זוגיות אמיתית.
יקירי, חסר לי חוש ההומור שלך. הילד השובב שבך תמיד נשאר שם עמוק בפנים ומדי פעם היה צץ כדי להבהיר לכולנו ש"הכל שטויות". אני מודה שאינני מכיר רבים שעולים עליך בשנינות, בחוכמה, ובמבט המיוחד על החיים.
בראשית דברי פניתי אליך כ"אחי", ולא בכדי. אכן, אתה האח הבכור שמעולם לא היה לי. לך סיפרתי על כל מה שהטריד אותי, אתך חלקתי את המחשבות הכמוסות, והתייעצתי בנושאים האישיים ביותר. תמיד מצאתי אוזן קשבת ועצה טובה. תמיד פישרת, הרגעת, דאגת והכוונת.
אתה חסר לי. הותרת אותנו עם כל כך הרבה סימני שאלה. היעדרותך לא נתפסת. קשה לי להאמין שאני יושב ומקליד שורות אלה. מדי פעם מטרידות אותי המחשבות ואני רוצה להרים אליך טלפון או להיכנס אליך למשרד, ופתאום מכה בי ההבנה שזה בלתי אפשרי יותר. אני לא מאמין, לא רוצה להאמין. בלבי אתה עוד תחזור כי כל זה הוא טעות אחת גדולה, אי הבנה אומללה...
אינני מסוגל לתפוס כי עזבת. נראה כי אני מסרב לעשות זאת. אני מתפלל כי בורא עולם ימצא את הדרך לנחם את משפחתך ואהוביך.  אני יודע שתמיד תישאר אתנו. חשוב לי לומר לך שהבאת לעולם ילדים נהדרים. לאחר שבמהלך מספר ימים שינן ולמד, עידו אמר קדיש על קברך הטרי בתום השבעה. רונן, גידלת ילד לתפארת. תמשיך לשמור עליו, על אחותו ואחיו הקטנים, מלמעלה. אני ממשיך לדבר אתך כאילו אתה עדיין כאן, אך מדוע "כאילו" ? אתה תישאר בלבי ובמחשבותיי תמיד, ולא אפסיק לפסוע בדרך שהתווית תחת השגחתך מהמקום שבו אתה נמצא כעת – המקום שאליו הולכים מלאכים טהורים אחרי שהם עוזבים אותנו. 


אוהב אותך,


ג'ורג' קיוורקיאן