אודות יורם עבר הדני
רונן,
תמיד כששאלו אותי על אם נשארו לי חברים מאשקלון הייתי אומר. "לא ממש. חוץ מרונן ליבוביץ'." זה לא שנפגשנו הרבה בעשרים השנה שחלפו. עוד היינו בקשר רציף בצבא. לפעמים נפגשנו באשקלון. היית בחתונה שלי.
אבל היינו חברים. נוכחותך בחיי היתה עמוקה ומשמעותית הרבה יותר מהזמן שבו בילינו יחד. ואולי זה בשבילי שיעור על החשיבות של שמירת קשר עם האנשים היקרים לך.
נפגשנו סביב הגיטרה. שנינו ניגנו. ובכיתה י"א או י"ב כתבת שירים וביקשת ממני לשמוע. בילינו שעות אצלך בחדר. מנסים אקורדים בודקים מילים.
אני עובר בעיניים בורקות על התמונות שלך באתר, על התמונות שלי כנער. ואני מבין מה אהבתי בך כל כך. זה היה משהו שהיה לך ולא היה לי. המבט שהוא כל כך רונן: חצי מחויך חצי ציני. שעיקרו בנצנוץ עיניים. בחיוך מאופק בזויות הפה. וללא מילים.
כוחך היה בשתיקות שבין המילים. ביכולת להמתין ולבחור במילה הנכונה ברגע הנכון. היכולת לשתוק ולהגיב במבט במקום למלא האוויר במשפטים. כוחך היה בפאוזות.
הפאוזות שלך תמיד השאירו מקום למי שעמד מולך. הצלחת לעשות את מה שרובנו נכשלים בו. לתת לאחרים מקום בלי לבטל את עצמך. להיפך. היית שם. כל כולך. כל הזמן.
מוזר להתגעגע לבנאדם שבקושי פגשתי בשנים האחרונות. אפילו על מותך נודע לי בדיעבד. אבל העובדה היא שגם בלי להיפגש היית חלק ממני. בתוך זרימת החיים, המשפחה והעבודה, חשבתי עליך לא פעם.
לפני עשרה חודשים פגשתי את אריאל מונין במקרה. שמחתי לראות את אריאל, אבל בעיקר הרגשתי עד כמה אני רוצה לפגוש אותך שוב. שלחתי אס אם אס. ענית באדיבות, אם כי המילים היו טיפה מרוחקות. סיימת במילים: ואולי ניפגש פעם.
רציתי לסיים במשפט ארוך ומפותל על געגועים והחמצה.
נראה לי שעדיף לשים פה פאוזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה