ביום הראשון של הפסקת אש, אחרי 11 ימי לחימה,
במהלכם אשקלון עיר הולדתנו הופגזה ללא הפסקה.
בימים האחרונים התלבטנו האם נוכל לקיים את האזכרה,
והנה התנאים הסתדרו.
גם השנה שעברה הצטינה באי וודאות,לא ידענו האם נוכל להיפגש כאן.
איכשהו יצא שמועד האזכרה יצא בסוף הגל הראשון של הקורונה,
וממש לפני שהגל השני התחיל לאגור כוחות.
במהלך השנה האחרונה התנגן בראשי השיר "כל עוד" ששמענו פה יחד פעם.
בשיר הזה, אב מסתכל על בנו הצועד לבית הספר,
ואומר שכל עוד הילדים צועדים לבית הספר, אז הכל בסדר.
השנה הילדים לא צעדו לבית הספר.
המובן מאליו כבר אינו מובן מאליו,
גילינו שהחיים יכולים להתהפך ולהשתנות שוב ושוב.
חווינו חגים וימי הולדת בזום,
היינו בסגר ובעוצר,
עבדנו מהבית,
עבדנו מהבית תוך כדי שהילדים בבית ללא מסגרת,
זה מהקל לכבד,כן...
למדנו לגלות שכל דבר יכול להלקח מאיתנו,
כמו גם חופש לנשום אוויר ללא חוצץ,
החופש להיפגש והחופש לצאת מהבית.
במהלך השנה המוזרה הזאת, חשבתי לא פעם על רונן.
רונן החמיץ את כל הטוב הזה...
אני חושבת באיזה עולם חיינו לפני 9 שנים.
זה עולם של ראשית ימי הסמרטפון,לפני שהWHATSAPP נכנס לחיינו,
קשה לתפוס שרונן לא הכיר את כל מה שיש עכשיו.
אני מקווה שבשנה הבאה לא תהיה סיבה להתלבט האם נצליח לקיים את האזכרה,
החיים יהפכו צפויים ומשעמים,נצליח לקיים את כל התוכניות שלנו,
והורים יצפו שוב בילדיהם הצועדים לבי"ס.
ושוב "כל עוד" יהיה שיר של יוני רכטר שרונן אהב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה