הפעם אני מקריאה דברים של שני אנשים,
הראשונה שמה נסרין עליאן,
היא עו"ד ערביה ממזרח י"ם,
והיא אמרה דברים לזכר רונן ביום עיון שעשו לפני 9 שנים,
ממש אחרי שרונן נפטר,
זה היה ערב זיכרון מאוד מיוחד,
שבו העו"ד האזרחיים שהכירו את רונן כשוטר,
עשו ערב זיכרון לזיכרו.
והסבירו לי שזה דבר מאוד מיוחד,כי הם אלה שבד"כ הם נגד המשטרה כמובן,
והם רצו לדבר עליו.
אז כל מני אנשים נשאו שם דברים.
היה יו"ר הבית הפתוח,וכל מני עו"ד,
וגם נסרין עליאן.
בגלל שהיא לא פה היום,אז אני רוצה לקרוא את הדברים שלה,
כי אני חושבת שהם מאוד רלבנטיים בימים אלה.
עו"ד נסרין עליאן בערב עיון של לשכת עו"דזה נסרין כתבה,לפני 9 שנים,וכמה זה רלוונטי היום.
יש לרונן אתר מדהים שגילי עורך ואני מאוד ממליצה למי שלא ביקר שם,
לבוא ולעשות לייק...
סתם, לא צריך לעשות לייק,אבל זה ממש יפה,
אפשר להסתכל בכל הטקסטים המאוד יפים האלה מופיעים.
אני רוצה לקרוא עוד טקסט,לכבוד ההורים של רונן.
שהם עברו שנה מאוד קשה,
גם הקורונה לא היטיבה עם האנשים המבוגרים כמו שאנחנו יודעים,
ובודדה אותם מאוד,
והמלחמה עכשיו באשקלון, באמת אין לתאר.
לוקחים בן אדם שישב בבונקר במלחמת העולם ככה לשבת מתחת למדרגות בבית שלו.
וגם עניינים בריאותיים.
אז אני רוצה לקרוא לכבודם,טקסט מאוד יפה שכתב השנה דויד גרוסמן,
ביום הזיכרון.
בטח לא כולכם קראתם, אז אני אשתף אתכם.
אני גם מזדהה עם הטקסט,אבל זה במיוחד מוקדש להורים,
דוד גרוסמן כתב את זה בתור אב שכול בעצמו.
אז אני קוראת ואני מקדישה לכם,ציונה יקרה,וגם לך מוטק'ה.
השנה חגגנו למוטק'ה 90 בחנוכה.
הוא אומר שהוא כבר בן 92,אני לא הייתי כשהוא נולד אז אני לא יודעת,
אז אנחנו נאמין לו.
דויד גרוסמן כתב "ההולכים מעל התהום"
אחרי השנים הראשונות שבהן הכאב הוא חריף ונורא, באות שנים שבהן הפצע מתחיל להתכסות
בשכבות של מציאות ויום־יום. יש דברים שצריך לעשותם. יש עבודה וקשרים עם משפחה וחברים. יש
את כל חובות החיים וגם את השמחות שלהם. יש קורונה ויש פוליטיקה ויש — להבדיל — תינוקות
חדשים שנולדים למשפחה האבלה. יש אפילו הסחות דעת מהכאב. לרגעים כאילו שוכחים שהדבר
קרה.
לאט לאט, מתוך המשא ומתן האינסופי עם החיים, מסתמנת דרך לחיות עם האובדן.
המציאות כאילו פורשת מעל לפצע שלנו, מעל לתהום הפרטית שלנו, איזו יריעה דקה וגמישה, ואנחנו,
האבלים, לומדים ללכת על היריעה הזאת, המתוחה מעל לתהום.
ואנחנו הולכים עליה ממש יפה. בגבורה, אפשר לומר.
כמעט כל המשפחות השכולות שאני מכיר חיות בגבורה.
כן, אנחנו חיים את חיינו בכל הכוח. אנחנו ממלאים את כל החובות שלנו, במשפחה ובעבודה
ובלימודים ובכל תחומי החיים שלנו. רבּים מאיתנו עוזרים לאנשים שזקוקים לעזרה, אנחנו פעילים
ָ ומעורבים ויוצרים —
אבל האמת היא —
שאין שום יריעה מעל לתהום.
אנחנו מעמידים פנים כאילו יש — אבל אין.
כל המעשים הטובים והחשובים שאנחנו עושים כדי להישאר מעל לתהום אינם יכולים לבטל את
התהום, ואת עוצמת הקרינה שלה אלינו.
אני אומר "תהום", כי אין לי מילה אחרת לתאר את זה. את הריק המוחלט, את השוא ֵ בהמת הזה. אי אפשר לתאר, ואי אפשר להבין.
כי בּמקום שבו יש מוות אין היגיון. המוות, ובעיקר מוות של איש צעיר, סותר את ההיגיון המוכר לנו.
אני לא יכול להבין באמת שאורי, הבן שלי, איננו. זה פשוט לא נתפס.
בעיניי, בעיני האבא שהייתי לו,
בעיני כל מה שאני חושב על אבהות ואימהוּת — זה לא הגיוני.
באופן הכי מילולי — זה לא מתקבל על הדעת.
ואפילו שאני יודע את העובדה, עובדת מותו, אני לא באמת יודע אותה. לא כפי שאני יודע את העובדות
האחרות שבעולמי. בסופו של דבר זאת עובדה אטומה, לא חדירה. המשמעות שלה נודעת לי לשבריר
של שנייה, ואז חוזרת ומתנפצת לרסיסים של אי הבנה.
לפעמים אני חושב — אם נעז להבין באמת מה קרה ליקירנו, אם ניגע אפילו לרגע, בכל נפשנו, בליבת
העובדה הזאת; אם נרשה לעצמנו להביט לתוכה באופן שאין שום הגנה מפניו — התהום תבלע אותנו
כהרף עין.
גם אנחנו ניהפך ללא.
זאת אולי המשימה הגדולה, משימת החיים שלנו, של מי שהתנסו באובדן כזה: ללמוד ללכת על
היריעה ששומרת עלינו מפני הנפילה תהומה.
ולדעת שאין שום יריעה ששומרת עלינו.
ובכל זאת ללכת עליה
וליפול פעם אחר פעם,
ובכל זאת ללכת.
וגם תוך כדי הנפילה,
ובתוך התהום עצמה
ללכת.
כל הכבוד לדויד גרוסמן שיודע להביע דברים.
עוד מישהו רוצה לספר לנו משהו?
כי אם לא,זה שנה הבאה,זה עשור.
תהיה לנו אזכרה מיוחדת לכבוד עשר שנים.
עדי באה לעזור לי,
אנחנו עושים משהו מיוחד.
אנחנו לא משמיעים שיר,כי אם שרים ביחד שיר,
כבר שרנו אחד.
אנחנו שרים עוד שיר ומי שרוצה להקדיש עוד שיר אז אפשר.
את השיר הזה עדי מקדישה לרונן.
שרנו אותו בחג שבועות,
זכינו לארח את המשפחה שלנו ושרנו אותו,ואז חשבנו שהוא יתאים גם לאזכרה.
השיר הוא "ריקמה אנושית אחת",אתם יכולים לחפש בשירונט,מי שרוצה לשיר איתנו.
אין הרבה מילים,אבל יש הרבה משמעות.
אז זה עדי מקדישה,נכון?
זה לא יונתן גפן,זה מוטי המר,מילים ולחן,
וחווה אלברשטיין בד"כ שרה.
רקמה אנושית אחת
מילים ולחן: מוטי המר
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
כי כולנו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה