עד היום אף פעם לא דיברתי לפני כולם באזכרה של אבא
והשנה אמא אמרה שהגיע הזמן שאדבר לכבוד השנה ה10 למותך.
כשישבתי להתחיל לכתוב דבר ראשון חשבתי, למה לא דיברתי עד עכשיו.
תמיד העדפתי להישאר בשקט, לא לבלוט באזכרות, לא להביע רגש או חלילה לבכות,
ובכללי להדחיק, לא לחשוב ולהתמודד עם המוות שלך.
השנה נסעתי למסע בפולין עם בית הספר שלי.
שם נזכרתי וגיליתי מחדש, עד כמה מוחי מיומן בלהיות מנותק רגשית. ועד כמה אני מיומן בלא להביע רגש או עצבות.
עוד ארבעה ימים אני בן 18, אתמול היתה מסיבת סיום של השנה האחרונה שלי בבית ספר.
אני עומד להיות שנה במכינה ואחר כך בצבא,
ואני חושב שזה הזמן הנכון להיפתח ולהתמודד עם המחסום הרגשי ועם הפחד לגעת בך ובמוות שלך.
יש לי חברה מדהימה כמעט שנתיים שתמיד אומרת שהיא מבואסת שלא פגשה אותך בחיים.
אני מחזיק מעצמי כבנאדם בוגר ובעל ערכים,
אבל לפעמים אני חושב איזה בנאדם הייתי ואיזה ערכים היו לי אם היית חלק מהגידול שלי.
במעשים מסויימים וטעויות שאני עושה אני מרבה לחשוב מה אתה היית חושב על מה שעשיתי,
והרבה פעמים זו הדרך שבה אני מקבל החלטות.
בקיצור, למרות שאתה לא פה כבר עשר שנים מחיי, אני מרגיש אותך ואת חסרונך המון.
והשנה החלטתי שאני מתמודד איתו, מתקרב אליו ולומד להבין את החסר, להשלים איתו ולא להימנע מלהתמודד איתו.
אולי בשנה הבאה אני אדבר על זכרונות,
אבל הפעם החלטתי להתמקד במחשבות שלי ובהתמודדות שלי, איתך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה