אני רוצה לפתוח ולהודות ליוזמי ומארגני הערב הזה, לדוברים, ולכל מי שטרח והגיע.
רונן
היה בן 6.5 כשבאתי
לעולם. במשך
36 שנים
הוא היה אחי הגדול, החזק,
יודע הכל,
היועץ,
המגן,
המחבק ולעיתים גם
מטיף. בשנה
ה- 37 רונן
חלה, ופתאום
התפקידים התחלפו: אני
הייתי היודעת, המחבקת,
המייעצת,
חילוף תפקידים שלא
היה פשוט עבור שנינו.
עומס
החיים בשנים האחרונות הביא לכך שרונן
ואני היינו פחות בקשר.
הג'ינגול
בין עבודה, בית
וילדים, והמרחק
הגיאוגרפי בינינו, לא
אפשרו מפגשים מרובים.
תקופת
מחלתו של רונן הפגישה את חיינו שוב,
ואיפשרה
לי להציץ לתוך חייו ולהכיר את חבריו באופן
שלא התאפשר לי עד אז.
הרונן
שאני מכירה הכי טוב הוא רונן הילד והנער,
ופתאום
קיבלתי הצצה לחייו של רונן המבוגר.
אני
שמחה על ההזדמנות לספק לחבריו של רונן
הצצה נגדית, על
רונן הילד, האח.
רונן
תמיד היה אדם שידע צדק מהו,
אם כי אני לא תמיד
הייתי בצד שזוכה לסעד ממנו.
אחד
המשחקים החביבים על רונן,
כשהיה
בן 10
ואני
כבת שלוש,
היה
המשחק בהיאבקות.
הוא
נהג להצמיד את ידיי ורגליי לרצפה,
וכל
שנותר לי היה לנסות ולירוק עליו על מנת
לנסות להרחיק אותו.
לצערי
במאבק זה כוח המשיכה היה נגדי.
בסוף
שירותו הצבאי רונן היה עסוק בשיפור
הפסיכומטרי,
כדי
להתקבל ללימודי משפטים. אני
הייתי אז תלמידת תיכון.
הוא
לקח אותי לשיחה,
הסביר
לי שבזמן התיכון הכי קל ללמוד מכיוון שאין
מחוייבוית נוספות של פרנסה ועבודה,
לימד
אותי איך מחשבים ממוצע משוקלל של בגרויות,
ומאז
בדקנו יחד בכל שנה האם הציונים שאני מקבלת
מספיקים כדי להתקבל ללימודי רפואה (כבת
לאמא פולניה הייתי חייבת להשלים את השילוש
הקדוש של מהנדס,
עורך
דין ורופאה).
כשקיבלתי
רשיון נהיגה היה חשוב לרונן להזהיר
אותי:
"כשאת
לוחצת על דוושת הגז,
חשבי
איך תרגישי אם תפגעי בטעות בילד קטן שהולך
ברחוב".
מילים
אלה נשארו איתי עד היום כשאני נוהגת בכביש.
כשבחר
ללמוד משפטים,
היה
זה מתוך רצון לשפר קצת את העולם,
להפוך
אותו למעט צודק יותר.
הוא
נתן את כולו לעבודה,
וחש
אחריות אין סופית לתפקיד.
לאחר
שעבד מספר שנים במשרד פרטי,
רונן
עבר לעבוד בהיי טק.
בתקופה
הראשונה הוא סיפר בסיפוק על ההקלה שחש,
כשאינו
אחראי לאושרם ולעושרם של אנשים שנפגעו
באופנים שונים.
הוא
סיפר פעם על קשיש שעבר תאונת דרכים,
ומאז
אינו יכול להגיע ברגל לשוק,
כמו
שאהב.
היה
לו ברור שהוא ייעשה הכל על מנת להשיג פיצוי
הולם לאיש הזה,
שאמר
שהתאונה הזאת הפכה אותו מאיש לזקן.
רונן לא
הספיק להיות זקן.
כשרונן היה
נער,
הוא נהג לקרוא
את המדור "יותר
מוזר מהדמיון"
במעריב לנוער.
הוא היה עסוק
בשאלה מה קורה כשמתים,
והאמין בחיים
לאחר המוות.
כאחות הקטנה
והמעריצה חלקתי איתו אמונה זו.
עד
היום התקשיתי לכתוב משהו לזכרו של רונן.
יתכן
שזה היה כיוון שעלו בי דמעות בכל פעם
שניסיתי,
יתכן
שהדבר התרחש מכיוון שאני כל הזמן חושבת
איך רונן היה מנסח את הדברים טוב
ממני,
וחוששת
שהוא קורא ולא כל כך מרוצה,
ואולי
הדבר שאני חוששת ממנו ביותר הוא התחושה
שאין כבר מי שיקרא את מה שכתבתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה