הדרך
אלמלא אסתר שלנו שלפני מספר שבועות אמרה לי שהיא זוכרת את אותה שיחה עליה אספר בהמשך דברי, לא הייתי מעיזה לשתף אתכם בחוויה, מחשש שאני ממציאה.
זה קרה לפני מספר שנים באחד מטיולי היחידה, הלכנו רונן ואני בסוף הטור, בדרך המובילה מהחניון בהר מירון לנחל עמוד. רונן סיפר על אחד הספרים הטובים שקרא בחייו, ספר שליאת (כך אמר לי) המליצה עליו. גם אני באותה עת הייתי נתונה תחת רושם עז מאותו ספר.
הספר הוא ספרו של קורמאק מקרתי, ונקרא, איך לא, "הדרך".
הספר מספר על סוף העולם. עולם שנהרס עד היסוד לאחר אסון מחריד. נשארו בו רק יצורים חייתיים ואלימים, ספק בני אדם, ייאוש וכיעור וכן אב ובנו. במרכז הספר, סיפור הדרך שעושים האב והבן, דרך שלכאורה, אין לה שום תכלית מלבד התכלית לשרוד יום נוסף. הדרך מזמנת להם אתגרים קשים מנשוא, אך הם יכולים להם בזכות אהבתם ומבלי לוותר על צלם אנוש.
הספר מסתיים במותו של האב ובכך שהבן, שחונך על ידי אביו להיות בן אנוש, מוצא בסופה של הדרך בני אדם טובים, אולי הטובים האחרונים ששורדים בעולם, שאוספים אותו לחיקם.
אני זוכרת שרונן ציטט בעל פה את משפט הסיום של הספר וכולו היה מלא בהתפעלות. מה היה המשפט המדויק שצוטט על ידו, אינני זוכרת, אבל אתמול ניגשתי לעותק שבידי וחיפשתי. מספר דפים לפני סוף הספר, מצאתי את הדברים שהאב אומר לבנו ברגעיו האחרונים:
"תמשיך ללכת דרומה, תעשה הכל כמו שאנחנו עשינו
אני רוצה להיות איתך
אתה לא יכול
בבקשה
אתה לא יכול, אתה צריך לשאת את האש.
אני לא יודע איך
כן אתה כן יודע
היא אמיתית האש?
כן.
אני לא יודע איפה היא
כן אתה כן יודע, היא בתוכך. היא תמיד היתה שם, אני רואה אותה".
מי בכלל חשב שזאת צוואה.
יועצים משפטיים יקרים
זיכרו, אתם נושאים את האש.
תפקידכם לשמור על צלם האדם, רוחו, חירויותיו
תפקידכם לשמור על הטוב והראוי ולחתור אליו
גם אם מנשבות רוחות רעות מסביב.
זיכרו שהדרך קשה
אבל הכוח להתגבר על הקשיים שבה קיים,
הוא בתוככם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה