בחלומי מגיע הזמן הזה בשנה.
אני מתקשרת ושואלת אם אתה בא להר הרצל.
אתה אומר שבטח, ושואל אם נוכל לאסוף גם את מרב ימין.
אני אומרת שבטח ושואלת אם דיברת עם ההורים ואם כתבת משהו ומי מקריא.
אתה אומר שהכנת ושבדיוק חשבת לשלוח לי,
ושאם לא אכפת לי להקריא כי אתה קראת בשנה שעברה.
אנחנו קובעים לשמונה בחודש, בשעה חמש, ברחוב הרצל.
אני אוספת אותך (הגעת מתנשף).
מרב כבר תגיע ישר לשם.
אני צועדת לידך מהחניה במעלה ההר.
אתה מצחיק אותי בדרך,
כשאתה הולך לידי, נינוח וזקוף קומה כתמיד.
אנחנו עומדים ליד הקבר,
אתה מתחבק עם כולם ולוחץ ידיים,
ממלכתי ואישי אבל לא זה מידי ולא זה מידי.
אחרי האזכרה נעמוד כתף אל כתף ליד הקבר.
אני אבכה. אתה לא. תומך וסמכותי.
אחר כך נתחבק, כמו שהתחלנו לעשות רק לפני שנתיים וחצי,
ואתה תגיד שכבר תחזור עם ליאת הביתה.
נתראה ביום הולדת. אסתפק אפילו בפעם כזו אחת בשנה,
אבל את הכלום הזה, עדיין אי אפשר לשאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה