תודה לכולכם שבאתם.
רציתי לספר,למי שלא יודע,שאנחנו עוזבים את ירושלים בעוד חודשיים בדיוק.
עוברים לגור ליד ההורים שלי ואחותי בקרית ביאליק.
אני יודעת שבשביל רובכם,כשאתם ניזכרים ברונן,או בי ובילדים.
אתם ניזכרים במשהו איום.ואתם חושבים כמה אנחנו מסכנים,
וכמה זה נורא לחיות כמו שאנחנו חיים.
אני משערת שאין מנוס מזה.
אבל אני מקווה שמי שמכיר אותנו מקרוב,
ומכיר את החיים שלנו מקרוב,
יודע שאין דבר רחוק מזה.
יש לנו חיים נהדרים,מאושרים,ומלאים.
רונן הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
אין כמעט יום,שאנחנו לא מזכירים אותו וניזכרים בו,
חושבים עליו,ומתגעגעים אליו.
כשרונן הסביר ביומו האחרון למה הוא רוצה להיקבר פה,בהר הרצל.
הוא אמר שפה בנינו את החיים שלנו.
החלטתי לעזוב את המקום הזה,שבו בנינו את החיים שלנו,תוך כאב וצער רב.
אני לא עוזבת כי רע לנו פה.להיפך,
טוב לנו פה מאד.
אני עוזבת מתוך התלבטות,ואמביוולנטיות קשה
ואל אף ההתנגדות של הילדים.
אני עוזבת כי אני מתגעגעת לחוויה שחוה אלברשטיין שרה בשיר שהשמעתי לכם בשנה שעברה.
חוויה של שותף לעבודת השיגרה,שותף צמוד וברור מאליו.
מתגעגעת לחוויה של להיות חלק מצוות שמתפעל משפחה.
כן ,אני יודעת שגם אחרי שנעבור אני אמשיך להתגעגע.
ובכל זאת אני עוברת.
החלטתי גם לספר לכם הפעם על נוגי.
בשנה שעברה סיפרתי קצת על עידו,וגם עכשיו ראיתי אותו כשהוא משחק כדורגל,בדרך.
נוגי עלתה השנה לכתה א'.
לפני שהתחילה השנה,המשטרה קיימה יום כיף בקיפצובה.
כל שנה עושים יום כיף לילדים שעולים לכתה א'.
ושם קיבל כל ילד בלון הליום עם פתק,והתבקש לכתוב משאלה.
ובסוף ,כל הילדים התקבצו והפריחו כולם ביחד את הבלונים לשמיים.
אנחנו יש לנו גם מנהג,שאנחנו כבר כמה פעמים,הפרחנו מפה בלון לשמיים,לאבא.
אז בשביל נוגי זה גם התחבר,והיא ביקשה שאכתוב בפתק שלה :
הלוואי שאבא שלי יחזור אלי.
עידו רצה להניא אותה מזה.
הוא אמר לה,שאין טעם לכתוב משאלה שלא יכולה להתקיים.
זה בזבוז של משאלה.
כדאי לה לכתוב שהיא רוצה להגיע לאולימפיאדה בהתעמלות קרקע,או להיות בלרינה בלהקה.
נגה הקשיבה בכובד ראש.
וענתה לו שהיא בכל זאת תשאיר את המשאלה שלה.
כי את יתר הדברים היא תשיג לבד.
לפני כמה שבועות נגה סיפרה לי שבשיעורי אלבאום,
יש להם שעור,שזה שעורים של תנועה וקואורדינציה,
וככה...,שעור תנועה כזה בבית הספר.
אז בסוף כל שעור יש הרפיה.
ואז כל הילדים שוכבים על הרצפה.
עושים חושך,עוצמים עיניים ומדמיינים משאלה לשבוע הקרוב.
מה הם היו רוצים לשבוע הקרוב,מתרכזים.
נגה אמרה לי,שהיא תמיד מבקשת את אותה משאלה,למרות שהיא לא יכולה להתגשם.
לא אכפת לה.
אמרתי לה שאני מבינה,
אחר כך שאלתי :מה היית מבקשת אם היה אפשר לבקש עוד משאלה בכל פעם.
גם את זאת,וגם עוד משאלה.
שוב היא חשבה הרבה זמן,ואז היא ענתה לי :
את אותו הדבר
כששאלתי את נגה ביום רביעי,נסענו ביחד לאשקלון,ויצא לנו ככה לדבר באוטו בשקט.
אם היא רוצה לבוא לאזכרה של אבא.
שוב היא התלבטה וחשבה,וכשמעה שהיא תאלץ להפסיד אימון התעמלות קרקע,ענתה לי :
לא אמא,אני לא צריכה,אני עושה לו אזכרה כל הזמן.
אני רוצה להשמיע לכם עוד שיר של יוני רכטר.
וזה שיר בכלל מאד מאד מרגש.
ורונן,תמיד כשהיה שומע אותו,מאד מאד היה מתרגש.
זה שיר מאד נוסטלגי וכמו שאתם יודעים,
רונן היה בן אדם מאד נוסטלגי,ומאד אהב להיזכר בילדות שלו.
וכשהוא שמע את השיר הזה,אז הוא נזכר איך הוא הלך לכתה א'.
וכשעידו הלך לכתה א' אז הוא הזדהה עם זה.
והפעם כמובן הוא לא יכול היה ללוות את נגה לכתה א'.
אז אני מקדישה את השיר למוטקה וציונה.
שהם היו הורים כל כך נהדרים.
וגם השיר מדבר על הורים
וגידלו לנו את רונן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה