וידאו : אריאל באזכרה 2016
אתם יודעים שאנחנו אומרים שקשה להבין כמה זמן עובר,
ואיך אנחנו כל שנה...עברה עוד שנה.
ותמיד אנחנו אומרים,טוב יש לנו את הילדים,
והילדים,אנחנו רואים שהם גדלים,
עכשיו ראיתי את עידו,נתתי לו עוד שנה לעבור אותי בגובה.
אז זה דבר אחד,הילדים תמיד מזכירים לנו את הפרופורציה.
הפרופורציה השניה זה גם הטכנולוגיה.
כל פעם ששנה עוברת יש עוד טכנולוגיה.
ומי מכם שבעולם הפייסבוק,ואני חוטא בעולם הפייסבוק,
אני תמיד אומר שאני אחיה פעמיים,
כשנגיע לגיל 90,אז יהיה לי את העולם הרגיל ויהיה לי את עולם הפייסבוק,
שהוא עולם מאוד מרתק.
בדיוק בתאריך הלועזי,ארבע שנים,בסוף מאי,קפצה לי תמונה תזכורת,
כי הייתי בדיוק בחו"ל כשרונן נפטר.
אז הפייסבוק מזכיר,הנה אתה לפני ארבע שנים,
זאת בדיוק היתה תמונה,שאחריה הגיע הטלפון בזמנו מלילך,שסיפרה שרונן לא נמצא.
אז זאת הטכנולוגיה.
המדפסת לא עבדה,אז אני אקריא את זה מהאייפון.
אחרי זה אני אעביר לגילי לתיעוד.
וזה דווקא כתבתי לציונה.
בעקבות השיחות שלנו.
היתה לנו שיחה אחת,והבטחתי שיהיו עוד.
אז כמובן זאת פילוסופיה שלמה.
ושוב אני חוזר לפייסבוק,
כי דווקא לפני יומיים היה איזה פוסט של אחת החברות,
שהתכתבה עם סבתא שלה שהיא בת 95.
היא הלכה לישון,ולא התעוררה.
והיא כתבה מאוד מרגש ונפרדה ממנה.
ואחרי זה קראתי את כל מה שכתבו החברים.
ומצאתי הרבה חברים שכתבו,אוי נורא ולא תדעו עוד צער,וזה באמת מאוד עצוב.
אני בסה"כ אמרתי שהלוואי וכולנו נגיע לגיל 95,בריאים סה"כ,
נעצום את העיניים,ונעבור לעולם הבא.
כי אני חושב שדווקא הפוסט הזה מבחינתי היה הכי אופטימי,
כי אנחנו איבדנו חברים במרוצת השנים.
ואנחנו בשם החברים רוצים להזכיר למשפחת ליבוביץ שאנחנו מאוד אוהבים את רונן.
מאוד אוהבים אתכם.
אנחנו נמשיך ביחד,ונלווה אותכם עוד הרבה שנים.
אתם יודעים שאנחנו אומרים שקשה להבין כמה זמן עובר,
ואיך אנחנו כל שנה...עברה עוד שנה.
ותמיד אנחנו אומרים,טוב יש לנו את הילדים,
והילדים,אנחנו רואים שהם גדלים,
עכשיו ראיתי את עידו,נתתי לו עוד שנה לעבור אותי בגובה.
אז זה דבר אחד,הילדים תמיד מזכירים לנו את הפרופורציה.
הפרופורציה השניה זה גם הטכנולוגיה.
כל פעם ששנה עוברת יש עוד טכנולוגיה.
ומי מכם שבעולם הפייסבוק,ואני חוטא בעולם הפייסבוק,
אני תמיד אומר שאני אחיה פעמיים,
כשנגיע לגיל 90,אז יהיה לי את העולם הרגיל ויהיה לי את עולם הפייסבוק,
שהוא עולם מאוד מרתק.
בדיוק בתאריך הלועזי,ארבע שנים,בסוף מאי,קפצה לי תמונה תזכורת,
כי הייתי בדיוק בחו"ל כשרונן נפטר.
אז הפייסבוק מזכיר,הנה אתה לפני ארבע שנים,
זאת בדיוק היתה תמונה,שאחריה הגיע הטלפון בזמנו מלילך,שסיפרה שרונן לא נמצא.
אז זאת הטכנולוגיה.
המדפסת לא עבדה,אז אני אקריא את זה מהאייפון.
אחרי זה אני אעביר לגילי לתיעוד.
וזה דווקא כתבתי לציונה.
בעקבות השיחות שלנו.
היתה לנו שיחה אחת,והבטחתי שיהיו עוד.
אנחנו חיים במעגל ידוע
נולדים, גדלים, ובסוף מתים.
ככה זה תמיד , ככה זה כבר אלפי שנים.
יש כאלה שהמוות מעסיק אותם מרגע הלידה
ויש כאלה שאולי חושבים עליו רק כשאדם יקר
הולך אל העולם הבא.
יש כאלה שמסיימים את חייהם בין רגע
לפעמים זה אף יכול להיות ברגע משמח כמו
ביקור בפאב או באזור בילוי, הם עוד מספיקים
לחייך לפני קולות ירי של מחבל , הם לא נמצאים
בכלל במודע שמשהו עומד להתרחש .
יש כאלה שיוצאים לקרב, הם מדחיקים את המוות
שאולי יארוב בפיתול הבא, למרות שהוא נמצא שם
הם אומנו להתמקד להיות דרוכים להדחיק רגשות ומחשבות .
יש כאלה שנפטרים לאחר מחלה ארוכה וקשה, הגוף ניקה את הכל , הזמן איפשר לחשוב על הדברים
אולי להערך לפרידה הצפויה, הרצון לחיות אולי הדחיק את המחשבה על המוות.
ויש כאלה שעוצמים עיניים בשעת הערב , אומרים
לילה טוב לאהוביהם ולא קמים למחרת.
הוודאות של המוות היא ברורה ומוחלטת מרגע הלידה
בלשון ציורית ניתן להגיד שמרגע שנולדנו אנו צועדים אט אט לעבר מותנו.
יש עולם רוחני שלם הטוען כי הצעידה הזו אל עבר מותנו היא רק חלק קטן בפסיפס גדול יותר
של חיי נצח שלנו כנשמות, כנשמות שהיו כאן בעבר
ויחזרו לכאן כדי לעשות את המסלול שאותו הם רוצים לחוות.
האם יש חיי נצח ? האם לא ? אולי בעצם לנו בגלגול הזה ברגע הזה אין זה כלכך משנה אם יש או אין
ואולי מספיק שאפילו ונאמין בזה , ואפילו רק קצת
הדבר יאפשר לנו היום איכות חיים טובה יותר
והמוות של יקירנו (אם בתאונה, אם במחלה, אם בקרב, או בעת השינה) המוות הזה יתקבל אולי במעט נחמה
שבעצם זו לא ממש פרידה.
זו רק תחנה אחת , שהרכבת בה נעצרה
תחנה אחת , שהרכבת תמשיך ותיסע
ונפגוש שוב את יקירנו בתחנה הבאה .
אז כמובן זאת פילוסופיה שלמה.
ושוב אני חוזר לפייסבוק,
כי דווקא לפני יומיים היה איזה פוסט של אחת החברות,
שהתכתבה עם סבתא שלה שהיא בת 95.
היא הלכה לישון,ולא התעוררה.
והיא כתבה מאוד מרגש ונפרדה ממנה.
ואחרי זה קראתי את כל מה שכתבו החברים.
ומצאתי הרבה חברים שכתבו,אוי נורא ולא תדעו עוד צער,וזה באמת מאוד עצוב.
אני בסה"כ אמרתי שהלוואי וכולנו נגיע לגיל 95,בריאים סה"כ,
נעצום את העיניים,ונעבור לעולם הבא.
כי אני חושב שדווקא הפוסט הזה מבחינתי היה הכי אופטימי,
כי אנחנו איבדנו חברים במרוצת השנים.
ואנחנו בשם החברים רוצים להזכיר למשפחת ליבוביץ שאנחנו מאוד אוהבים את רונן.
מאוד אוהבים אתכם.
אנחנו נמשיך ביחד,ונלווה אותכם עוד הרבה שנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה