כותב אליכם ממקום שליחותי הרחוק בפרת'.
צפיתי באזכרה והתרגשתי מרחוק.
מעט מוזר שיש היום את האמצעים בהם אתה יכול להרגיש חלק גם אם אינך נמצא פיזית במקום.
בכל פעם שיש לי רגעי נוסטלגיה על הילדות רונן כמובן לוקח בהם חלק חשוב וגדול.
בכל מקרה, להלן אנקדוטה קטנה שלי על כדורגל ורונן. את רונן הכרתי בגיל צעיר יחסית וזה היה עוד הרבה לפני תקופת הנעורים המשותפת.
נפגשנו לראשונה בקיץ בקייטנת ילדים של הרב ספקטור וקהילת נצח ישראל.
לאשקלון הגיע בשנות השבעים הרב ספקטור והקים את הקהילה ה"קונסרבטיבית" הראשונה בעיר.
ולמיטב ידיעתי הייתה זו גם אחת הקהילות הראשונות בארץ.
הנושא החדש דיבר לליבם של לא מעט מהורינו באותם ימים.
מכל מקום, לא שבאמת פקדנו את בית הכנסת בימי שישי ושבת אבל אחד הדברים הראשונים שהתפתחו סביב הקהילה הצעירה היה עניין הפעילויות הנוספות שהמרכז הציע.
בין אלו הייתה גם קייטנת הקיץ הזכורה לי לטובה שהפכה מאד פופולארית.
ולמה אני מספר את כל זה - בקייטנה הראשונה הכרתי ילד מבית ספר אילנות שקוראים לו רונן ליבוביץ.
התברר לי שרונן אוהב מאד כדורגל ועל רקע זה התחברנו.
בסוף היום הראשון גם יצרתי קשר עם בן דודי חיים רוזנברג שלמד אף הוא בבית הספר היסודי אילנות על מנת שאוכל לתהות על קנקנו של הילד החדש ואולי גם לקבל על הדרך מספר תובנות.
בקיצור, חיים כמובן הכיר את רונן וציין שהוא באמת שחקן מעולה בכדורגל וחבר טוב שלו.
אני כמובן זלזלתי בעניין כיוון שבעיניי דווקא אני נחשבתי לשחקן הכי טוב שיש בגיל הזה.
בהתחשב בגיל הצעיר, ואני כמובן מקל עם עצמי לטובת הנוסטלגיה, איך לא?! ובכן, התקשתי לראות תחרות אמיתית צומחת.
ביום למחרת, והרי זה פלא נותנים לנו לשחק כדורגל.
שמח על האתגר אני מוצא את רונן נבחר לקבוצה היריבה שלי.
המשחק זכור לי כרב שערים ואחד המרתקים והמותחים בהם לקחתי חלק.
רגע לפני שחדלו אותנו מלשחק רונן מבקיע שער מדהים המעניק לקבוצתו את הנצחון.
ברגישות שהייתה לו כבר אז בגיל כה צעיר הוא הבחין שאני מאד כעוס וממורמר.
הוא ניגש אליי ומגיש לי את היד ללחיצה תוך שהוא אומר "היה משחק מעולה ואני בטוח שאם לא היו עוצרים אותנו עוד רגע הייתם משווים את התוצאה,וגם חיים סיפר לי שאתה שחקן טוב וידעתי שכדאי להזהר ממך".
אהבתי את הגישה ולחצתי לו את היד בחמימות.
באותו רגע גם היה לי ברור כי אין סיכוי שבעתיד אני משחק נגדו,כאשר משחקים הוא איתי תמיד באותה קבוצה. וכך גם היה לאורך כל הקייטנה ואף לאחריה כשהיינו נפגשים.
העסק הסתבך כאשר היה לנו טורניר של בתי הספר אבל לשמחתי זה קרה שנים קדימה ולנו היו עוד כמה כשרונות רציניים.
בהמשך אני עברתי לשחק כדוריד ונטשתי את הכדורגל לטובת טובים ממני.
כל שנותר לי היה ללכת למשחקי הפועל אשקלון מפעם לפעם ולעודד את רונן בקריירה הקצרה שהיתה לו שם.
כמובן שבשנות נעורינו החדר של רונן היה ל"מכה" של כדורגל (והרבה ממנו אנגלי), לניתוחים, פרשנויות של צעירים, ושיחות מעמיקות כאשר גילי מפעם לפעם מחכים אותנו בעוד פרט שלא הכרנו.
וכמובן תחרויות ההקפצות על הרגל בחצר של ציונה ומוטקה
שלאף אחד מאתנו לא היה סיכוי להתקרב לרונן ולשליטה שהייתה לו בכדור.
כשאנחנו סוף סוף הצלחנו להגיע למספר דו ספרתי, ולא הרבה מעל 10, רונן כבר חש את איזור ה-100.
אמנם מלמטה אבל מקרוב מאד.
זהו. עד כאן זכרונותיי הקצרים על רונן והכדורגל. אם זכרוני לא יבגוד בי בעתיד אנסה להעלות זכרונות נוספים שהיו לנו בכמויות גדושות. ושוב דרישת שלום וחיבוק הרחק הרחק מדאון אנדר פרת' מערב אוסטרליה
צפיתי באזכרה והתרגשתי מרחוק.
מעט מוזר שיש היום את האמצעים בהם אתה יכול להרגיש חלק גם אם אינך נמצא פיזית במקום.
בכל פעם שיש לי רגעי נוסטלגיה על הילדות רונן כמובן לוקח בהם חלק חשוב וגדול.
בכל מקרה, להלן אנקדוטה קטנה שלי על כדורגל ורונן. את רונן הכרתי בגיל צעיר יחסית וזה היה עוד הרבה לפני תקופת הנעורים המשותפת.
נפגשנו לראשונה בקיץ בקייטנת ילדים של הרב ספקטור וקהילת נצח ישראל.
לאשקלון הגיע בשנות השבעים הרב ספקטור והקים את הקהילה ה"קונסרבטיבית" הראשונה בעיר.
ולמיטב ידיעתי הייתה זו גם אחת הקהילות הראשונות בארץ.
הנושא החדש דיבר לליבם של לא מעט מהורינו באותם ימים.
מכל מקום, לא שבאמת פקדנו את בית הכנסת בימי שישי ושבת אבל אחד הדברים הראשונים שהתפתחו סביב הקהילה הצעירה היה עניין הפעילויות הנוספות שהמרכז הציע.
בין אלו הייתה גם קייטנת הקיץ הזכורה לי לטובה שהפכה מאד פופולארית.
ולמה אני מספר את כל זה - בקייטנה הראשונה הכרתי ילד מבית ספר אילנות שקוראים לו רונן ליבוביץ.
התברר לי שרונן אוהב מאד כדורגל ועל רקע זה התחברנו.
בסוף היום הראשון גם יצרתי קשר עם בן דודי חיים רוזנברג שלמד אף הוא בבית הספר היסודי אילנות על מנת שאוכל לתהות על קנקנו של הילד החדש ואולי גם לקבל על הדרך מספר תובנות.
בקיצור, חיים כמובן הכיר את רונן וציין שהוא באמת שחקן מעולה בכדורגל וחבר טוב שלו.
אני כמובן זלזלתי בעניין כיוון שבעיניי דווקא אני נחשבתי לשחקן הכי טוב שיש בגיל הזה.
בהתחשב בגיל הצעיר, ואני כמובן מקל עם עצמי לטובת הנוסטלגיה, איך לא?! ובכן, התקשתי לראות תחרות אמיתית צומחת.
ביום למחרת, והרי זה פלא נותנים לנו לשחק כדורגל.
שמח על האתגר אני מוצא את רונן נבחר לקבוצה היריבה שלי.
המשחק זכור לי כרב שערים ואחד המרתקים והמותחים בהם לקחתי חלק.
רגע לפני שחדלו אותנו מלשחק רונן מבקיע שער מדהים המעניק לקבוצתו את הנצחון.
ברגישות שהייתה לו כבר אז בגיל כה צעיר הוא הבחין שאני מאד כעוס וממורמר.
הוא ניגש אליי ומגיש לי את היד ללחיצה תוך שהוא אומר "היה משחק מעולה ואני בטוח שאם לא היו עוצרים אותנו עוד רגע הייתם משווים את התוצאה,וגם חיים סיפר לי שאתה שחקן טוב וידעתי שכדאי להזהר ממך".
אהבתי את הגישה ולחצתי לו את היד בחמימות.
באותו רגע גם היה לי ברור כי אין סיכוי שבעתיד אני משחק נגדו,כאשר משחקים הוא איתי תמיד באותה קבוצה. וכך גם היה לאורך כל הקייטנה ואף לאחריה כשהיינו נפגשים.
העסק הסתבך כאשר היה לנו טורניר של בתי הספר אבל לשמחתי זה קרה שנים קדימה ולנו היו עוד כמה כשרונות רציניים.
בהמשך אני עברתי לשחק כדוריד ונטשתי את הכדורגל לטובת טובים ממני.
כל שנותר לי היה ללכת למשחקי הפועל אשקלון מפעם לפעם ולעודד את רונן בקריירה הקצרה שהיתה לו שם.
כמובן שבשנות נעורינו החדר של רונן היה ל"מכה" של כדורגל (והרבה ממנו אנגלי), לניתוחים, פרשנויות של צעירים, ושיחות מעמיקות כאשר גילי מפעם לפעם מחכים אותנו בעוד פרט שלא הכרנו.
וכמובן תחרויות ההקפצות על הרגל בחצר של ציונה ומוטקה
שלאף אחד מאתנו לא היה סיכוי להתקרב לרונן ולשליטה שהייתה לו בכדור.
כשאנחנו סוף סוף הצלחנו להגיע למספר דו ספרתי, ולא הרבה מעל 10, רונן כבר חש את איזור ה-100.
אמנם מלמטה אבל מקרוב מאד.
זהו. עד כאן זכרונותיי הקצרים על רונן והכדורגל. אם זכרוני לא יבגוד בי בעתיד אנסה להעלות זכרונות נוספים שהיו לנו בכמויות גדושות. ושוב דרישת שלום וחיבוק הרחק הרחק מדאון אנדר פרת' מערב אוסטרליה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה