השנה האחרונה היתה מלאה באירועים.
איתן, בני הבכור, חגג בר מצווה.
כשהוא התאמן על קריאת הפרשה נזכרתי ברונן שזימר בבית והתאמן לעלייה לתורה.
המוסיקה היתה מוכרת והזכירה נשכחות.
גם זהר, בתי השנייה, חגגה בת מצווה בשבוע שעבר.
זהר היא בת גילו של אמיר, שניהם היו בני שנה ורבע כשרונן נפטר.
כשהכנתי את הסרט לקראת בת המצווה שלה , נתקלתי בתמונה בודדת של רונן עם זהר.
איתן וזהר היו פעוטות,
והבת השלישית שלי תמי עוד לא היתה בתוכנית אז...
שלושתם לא זכו לכך שרונן יספיק להטביע בהם רושם וחותם.
רונן הוא עבורם שם ומיתוס.
11 שנים הם פרק זמן אדיר בחייהם של ילדים.
חיים שלמים ואף יותר מזה. ורונן מחמיץ את כל הזמן הזה.
יש חלק אחד שאני ממש שמחה עבורו שהוא מחמיץ,
ואפילו קצת מקנאה בו שהוא לא זכה להגיע ולצפות במדינה הקורסת שלנו.
רונן, שמצפונו היה איבר שימושי ומגודל היטב,
היה וודאי משתגע לראות את הקרקס המוסרי שנהיה בקרב אלה שמכנים את עצמם מנהיגי העם.
בימים כאלה יש תחושה שהאדמה נשמטת תחת רגלינו, ושהכל יכול לקרות, וכבר קורה.
התחושה היא שהכל כשר על מנת להחזיר את הסדר הטוב.
אשריהו של רונן שהוא לא זוכה לחוויה הקשה שכולנו חיים בה היום.
יום האזכרה הוא יום שאני עוצרת לחשוב בו על מה שהיה,
זו נקודת זמן שדורשת חשבון נפש ומחשבה על מה שקרה השנה, ועל הזמן שחלף מאז לכתו של רונן.
לפני שנתיים עמדתי כאן ושאלתי את עצמי ואתכם איזה רונן היינו רואים בתקופת הקורונה.
היום זה נראה לנו רחוק,
אבל רק לפני שנה וחצי הקורונה עוד היתה ממש כאן, ולא ידענו אם יהיה גל נוסף.
הלא נודע שלט.
אני מקווה שכמו שהקורונה הפכה להיות חדשות ישנות, כך נעמוד כאן בעוד שנתיים,
הילדים יגדלו עוד קצת והמדינה וגם אנחנו, נחזור לשפיות.
בעניין של הזיכרונות,
כשמישהו מת ,מה שקורה שמפסיקים להיות זיכרונות.
זה כל העניין, שכבר לא צוברים חוויות חדשות עם מישהו מת.
וכל גילוי קטן של תמונה חדשה או של סיפור, זה קצת משאיר אותו בחיים.
כאילו קרה משהו חדש עם רונן.
אז זה קצת לעשות לזה un doing לעניין הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה